יש גם נצרת  אחרת

עם כל הכבוד ל"דיאנה"

נצרת שוכנת במעמקי הזיכרון הקולקטיבי של רובנו כאתר חביב לבילוי שבת שכולל שיטוט שוק הססגוני ובליסת בקלאווה ב"דיאנה" המיתולוגית. זיכרון זה הלך והתעמעם בארבע השנים האחרונות כי מה יש ליהודי שומר נפשו  לחפש במקומות המריחים אי-שקט?

ובכן, עם כל הכבוד ל"דיאנה" (ויש המון) קיימת  נצרת אחרת –עדכן אותנו מר טארק שחאדה, מנכ"ל עמותת התיירות בנצרת, והזמין את חברי הארגון לבוא ולהיווכח כאורחי העיר המתייפה לקראת חג המולד.

וכך, בבוקר לח  של היום הקצר ביותר בשנה,  מצאנו עצמנו באוטובוס בואכה נצרת, מכווצים מקור ומהמקלחת הקרה בה שטף נח את המאחרים. כמה מתכוני מחמין שהוחלפו בדרך ונהיגתו המיומנת להפליא של עדנאן הנהג איש נצרת חיממו את האירה.

האוטובוס קיפץ בקלילות והגיע בשעה המיועדת למבואות העיר.

מה הוא קופץ?

עד לפני זמן לא רב לא ניתן היה לעלות להר הקפיצה במכונית, ואוטובוסנו העפיל בדרך חדשה מוקפת יערות שנטעו רק לאחרונה. נוף יפהפה נשקף מכל עבר.

מורה הדרך הלבבי שלנו, פאוזי נאסר חנא סיפק לנו בדרכנו מעלה  מידע על העיר.

נצרת בירת הגליל היא עיר בעלת ערך היסטורי וארכיטקטוני מיוחד. זו עיר הבשורה, עירו של ישו (המקומיים מעדיפים לקרוא לו ישוע), אחת הערים החשובות לדת הנוצרית . השם  "נצרות" נגזר משם העיר ולא להפך, כפי שטועים רבים לחשוב.

בגיל שלושים נתבשר ישוע כי קיבל את משרת המשיח לו מצפים היהודים. הרעיון לא נראה לתושבי העיר והם החליטו להשליך את הטוען לתואר מראש ההר הזה. בעוד אימא מרים רודפת אחוזת בהלה אחרי המתנכלים לבנה, נעלם הבחור הודות לקפיצה מופלאה שהעניקה להר את שמו. פחדה של מרים הונצח בשמה של כנסיה אורתודוכסית, ואף הקתולים קפצו על השם וכך יש בעיר שתי "גברתנו של הפחד".  כפילות כזו קיימת, סיפר פאוזי, בהרבה אתרים קדושים בעיר.

מראש ההר נשקף נוף ציורי בכוון הרי הגלעד, הגולן, התבור והכרמל. בירידה מההר חלפנו על פני ואדי בו נמצא מנזר ביזנטי קדום ומערה בעלת ערך ארכיאולוגי נדיר: בימי המנדט נחשפו בה 12 שלדי אדם בני 20,000 שנה שנשתמרו בשלמותם.

ואם בעצמות עסקינן, הרי שאלה שלנו נקשו מקור ומצאנו עצמנו מתנפלים כעדת ארבה קפוא על קנקני הקפה הריחני שהוגשו לנו במלון "המעין".  גם מפלסי הרוגאלאך והעוגות הגיעו למינוס תוך דקות, וצוות עובדי המטבח המשועשע צעד לעברנו בתהלוכה אינסופית של מגשי ירקות חתוכים ופיתות  בזעתר.

בשורה חדשה 

וכך, כשחזר הצבע ללחיינו,  עברנו לאולם הישיבות בו כיבדו אותנו בנוכחותם ראש העיר נצרת  ראמזי אל ראיסי, סגנו עלי סלאם וחאלד נאג'ם ראש המועצה.

יוסף פרנקל נשא דברי פתיחה ומר ראיסי האיר את עינינו בדברים אודות העיר.

למרות שנצרת מהווה ערך נעלה במורשת הנוצרית והאנושית, סיפר בכאב ראש העיר, העובדה שהיא ישוב ערבי גורמת לפער משמעותי בינה ובין הישובים היהודים, לכן היא אינה נראית בצורה הראויה למעמדה והפוטנציאל שלה אינו מנוצל דיו.

קיימת מתיחות בין נצרת הערבית לבין נצרת עילית היהודית שחסמה את ההתפתחות התעשייתית של העיר על ידי השתלטות על הקרקעות שמסביבה המטרפדת הקמת מפעלים חדשים.

בתירוץ של "שיקולים ביטחוניים" המשיך וקבל מר ראיסי, השתלטה נצרת עילית גם על שטחים אינטגרליים בלב העיר. המחנק הגורם לייקור הארנונה ואי הימצאותו של אתר פסולת ראוי לשמו בטווח סביר מפתה בעלי מפעלים לערוק אל העיר שלמעלה.

רק הגיוני, המשיך מר ראיסי, שאנשים שנגזל מקור פרנסתם יפתחו עוינות שתשמש כר פורה לחיזוק גורמים לאומניים.

מכשול נוסף, המשיך ראש העיר נצרת, הוא המציאות הפוליטית-ביטחונית שקטעה באיבה תנופה  שהגיעה לשיאה לקראת שנות האלפיים. כספים גויסו בעולם, והחלו בבניית מלונות לגל התיירים הצפוי. האינתיפאדה קטעה באחת את התקוות.

עם זאת, מפגין ראש העיר אופטימיות. לאחרונה החלו פרסומים חיוביים בעיתונות הישראלית, החלו ביקורי תיירים שהביאו את הבשורה שנצרת נמצאת בנקודת מפנה.

אם נרצה או לא, סיכם שיך ראש העיר נצרת, תמיד יגורו בצוותא יהודים וערבים, וכל סכסוך יבוא לקצו, ולכן עלינו כעיתונאים לעזו ר ליצור דרך חשיבה שונה שתביא לצמצום הפערים. אינשאללה. 

מושט או בקלה?

כיוון שהמפגש המרתק נמשך למעלה מהצפוי, העביר אותנו פאוזי סדנת הרזייה בנוסח מכון וינגייט  כשהריץ אותנו בסמטאות היפהפיות. חלפנו ביעף על פני חלונות ראווה עמוסי קישוטים צבעוניים, תלבושות סנטה בכל הוריאציות, עצי אשוח וסוודר סגול אחד שקרץ לי מהבוטיק הפינתי החמוד. פאוזי כבר החל את  הרצאתו המרתקת בכנסיית הבשורה האורתודוכסית שנחרבה ונבנתה מחדש שלוש פעמים. התבשמנו מריח הקטורת, מיפי האיקונות שצוירו בנוסח ביזנטי ומפכפוך מי המעין הבוקעים מתוך הכנסייה.

משם, לקול שירי חג המולד שבקעו מחלונות בתי הספר שוב הורצנו, הפעם אל תוך מערה ענקית, הגדולה מתוך רשת מערות המצויה מתחת לעיר ששימשה כנראה מסתור לנוצרים הראשונים הנרדפים. יש כאלה שאינם סובלים מראומטיזם ומתפללים שם גם כיום.

ערכנו ביקור קצרצר בתיאטרון קפה "דיוואן"- המרכז הרב תרבותי למספרי סיפורים, אך תיאטרון לא היה שם  בשעה זו, וגם לקפה לא הספקנו, כי מדריך הכושר שלנו הריץ אותנו הפעם במעלה גרם מדרגות של בית מגורים שניחוחות דגים מטוגנים בקעו ממנו. בעודנו מתווכחים  אם במושט או בבקלה מדובר, הוכנסנו אחר כבוד אל הסלון המשפחתי. מדלת המטבח ברכה אותנו המשפחה הסועדת כאילו היינו קרובי משפחה אבודים, והוזמנו אל... חדר השינה.

בית זה, מסתבר, הוא אחד מעשרים בתים  שנבנו במאה ה -19, בשלהי התקופה העותומנית, על-ידי אמידי העיר שרצו לעשות "שופוני". הבניה נעשתה בנוסח "ירושלמי" אחיד ההמחייב רצפות שיש מהודרות וציורי מלאכים שמנמנים  מחייכים במתיקות על רקע ציורי ערים מגובה   תקרה  של שישה מטרים. בעלי הבתים ברי המזל האלה זוכים לארח בחדר המיטות שלהם קהל סקרנים ולקיים את משאלתו המקורית של בונה הבית.

המשפחה הודתה לנו על ביקורנו המאלף, וריחות הדגים גרמו לנו להתעלף מרעב.

כעת שעטנו בסמטאות השוק המקושט להפליא, בין ריחות מסחררים של קפה ותבלינים, אך בקושי הצלחנו לרכוש איזה סנטה משוקולד ולפזז במחול עם "פאפא נואלים" קטנים .לוח הזמנים התנשף בעקבותינו..

ויש הרבה כבוד ל"דיאנה".

במסעדת "דיאנה" המתינו לנו שולחנות עמוסי סלטים מיוחדים (כמו מצמחי עכוב ועולש),פלאפלים מנומרים בסומסום, חומוס מטמטם, בשר כבש בכמויות שהיו מביישות את חוות השקמים, וכמובן קפה ובקלאווה.

היינו שבעים ומדושנים, אך פיתחנו מיד תיאבון לביקור נוסף שנערוך, כנראה, בקרוב מאוד.

כי ראינו רק על קצה המזלג את מה שהעיר הקסומה הזו מציעה לנו.

ועל הסוודר הסגול מהבוטיק ההוא אני לא מותרת.

המון תודות לעמותת התיירות של נצרת ולמארגני המסע  המרתק הזה.

חוה רשף

טל. 050-6069666